2008

והכלי שלא הונח |מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן

אוצר: מאיר אהרונסון

מאיר אהרונסון אביב 2008

 על התערוכה במוזיאון ר"ג

 

"והגירת הורי לא נרגעה בי.

דמי ממשיך עדין לשקשק בדפנותי

גם אחר שכבר הונח הכלי על מקומו."

כך כתב יהודה עמיחי בשירו "והגירת הורי". המילים מתארות את האינסופיות של מה שהיה "שם". הזכרונות האלה של השואה וההגירה הקשורה בה הם תשתיתה של הישראליות. נכון שיש לנו בית, ויש מדינה, ויש דגל וצבא וראש ממשלה והכל. ובכל זאת, הזיכרון הזה לא נרגע והוא אולי לא יירגע.

אלה היו המחשבות כשעליתי מהמרתף בו מצייר דובי קדמון את הסיפור שלו על השואה. כמה סמלית היא העבודה במרתף וכמה סמלית היא העלייה ממנו אל האור ואל הצגת היצירות האלה.

וולטר בנימין, הפילוסוף היהודי שמצא את מותו בקפיצה אל המים בחופי ספרד מפחד ההסגרה לגרמנים, טען כי; "הרף עין היסטורי" הוא רגע רבולוציוני המשבש את התהליך האבולוציוני המרגיע והבטוח. הרף עין היסטורי או הזעזוע הרבולוציוני מתגלים רק ואך ורק במבט הזוכר לאחור ואלה הרגעים המעניקים לנו את התקווה. בהם מתקיים עיקרון "התיקון" שהוא מעין דלת זעירה לגאולה אפשרית. התפקיד שלנו, של אלה החיים, הוא להעניק סיכוי, ולו קל, לרגע מהפכני שבו תכתב ההיסטוריה והפעם על ידי המנוצחים והמדוכאים בעבור הקורבנות.

השואה אינה עיסוק חדש עבורי באמנות. השואה, כמה שנשתדל לשייכה לעבר, היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום של הישראלי. היא חלק בלתי נפרד מהישראליות ומעצם הקיום. הפחד שהיא משרה אינו פחד העוצר את הנשימה ומגרה את הזיעה הקרה 

לפרוץ מנקבוביות העור. זהו פחד המתקיים כחלק מהדי,נ,א שלנו. הוא פחד ששווה במיקומו לשמחה, לגבורה ולתאבון. הידיעה כי הדבר קרה בעבר, היא הידיעה והאישור לכך כי זה יתכן ויקרה גם בעתיד. ומול אלה נבנה המיתוס הישראלי הנוגד את המיתוס היהודי. שנית מצדה לא תיפול. כך אנו מחנכים את ילדינו. כך משביעים את הצבא. נמות על המשלט, לא ניפול בשבי ולא נלך כצאן לטבח. כלומר היו מצדה ואל תהיו אשוויץ.

מעניין לבחון את בניית המיתוסים האלה. התרבות הישראלית קשרה את מצדה למילים. אין למיטב ידיעתי באמנות הפלסטית בישראל עיסוק במצדה כמיתוס ישראלי. מצדה הושארה לחופו של ים המלח ולטכסים. מצדה היא הירואיקה. השואה היא ההיפך המוחלט. היא השקיעה, היא חוסר האונים והיא המוות הוודאי של היהודי.

ודובי קדמון הוא ישראלי. אבל. 

והגירת הורי לא נרגעה בי │דמי ממשיך עדין לשקשק בדפנותי│ גם אחר שכבר הונח הכלי על מקומו. מתקיים בו. הוא טייס קרב, מי שנלחם, מי שמקיים את כל מה שמצדה מסמלת עד שהוא פוגש ברגע של זכירה את התצלום של אימו בשערי מחנה אשוויץ ומבין כי הנה רגע הזכירה הגיע. אותו רגע עליו מדבר כאמור וולטר בנימין.